רשתות חברתיות תחת מתקפה

בשבוע שעבר הופיעה כתבה ב"גרדיאן" תחת הכותרת: "רשתות חברתיות תחת מתקפה חדשה..."

בכתבה, מספר הכותב, פאול האריס, ששרי טרקל, פרופ' לסוציולוגיה וחוקרת ותיקה ואוהדת של תרבות דיגיטלית, טוענת לאחרונה שרשתות חברתיות אינן מחברות אנשים אלא מנתקות אותם מן המציאות. הדרך שבה אנשים מתקשרים באופן מקוון היא טוענת, יכולה להיראות כשגעון מודרני: ההתנהגות המאפיינת היום תקשורת אנושית ברשת היא למעשה פתולוגיה במושגים של פעם. טרקל נותנת כדוגמה את האנשים שבודקים קבלת הודעות ב"סמארטפון" במהלך לוויה. היא טוענת, שטכנולוגיות מאיימות להשתלט על חיינו ולהפוך אותנו לפחות אנושיים. לדבריה, תחת האשליה שטכנולוגיה מאפשרת לנו לתקשר טוב יותר היא למעשה מבודדת אותנו מאינטראקציות אנושיות אמיתיות בתוך מציאות וירטואלית המהווה חיקוי עלוב של העולם האמיתי. האריס מספר על חוקרים נוספים, הטוענים כנגד טכנולוגיה שהיא מרדדת לנו את החשיבה (ניקולס קאר) והופכת אותנו ליצורים עצלים הרואים בהקלקה על עכבר אקטיביזם חברתי (יבגני מורוזוב(

אני קוראת את הדברים וחושבת...

אני לא בטוחה שיש עולם "אמיתי" לעומת "וירטואלי" עבור ילדים שנולדו לתוך מציאות, שהיא בחלקה פנים אל פנים באופן פיזי ובחלקה פנים אל פנים דרך טכנולוגיה.

אני נולדתי לעידן הטלפון. לא זכורה מעולם התייחסות לשיחת טלפון כאל "מציאות אחרת". ואגב, גם בטלפון ההוא, עם החוגה, יצרנו קשר עם אנשים שלא הכרנו. אהבנו במיוחד לנצל שעות של חוסר מעש על מנת להתקשר למנויים אקראיים בספר הטלפונים על מנת להטריד, להציק ו"לעבוד עליהם בטלפון". אין כאן ניסיון להיתמם: ההשוואה הזו לא מנסה לטעון שקשר עם חברים בפייסבוק דומה לחלוטין לשיחת טלפון עם אדם לא מוכר שנמצא מאחורי מספר טלפון. אבל גם שם היתה אנונימיות, סכנה מסויימת וחוסר ידיעה של ההורים. מספרם של אלה שקיבלו מאתנו שיחות טלפון כאלה בוודאי היה מועט בהרבה ממאות ואלפי החברים הרשומים ברשימות הפייסבוק של הילדים היום. אבל היה דמיון: זו היתה שיחה באמצעות טכנולוגיה שהיתה חלק מן העולם האמיתי.

אנחנו כהורים מודאגים מהאפשרות שילדינו יגדלו בעולם של אינטראקציות חברתיות רדודות עם חברים שהם וירטואליים בלבד. אנחנו גם חוששים שחברים וירטואליים עלולים להיות לא אמיתיים: דמות מזויפת שהגה מישהו על מנת.ללכוד ילדים תמימים ולהונות אותם דרך המחשב או במפגש שעלול להסתיים בכי רע. אנחנו מצטערים לגלות, שהדרך שבה חשבנו להגן על ילדינו מצרות הרחוב האלים, באמצעות רכישת מחשב וטלפון חכם שיוכלו לגלוש בהם, קירבה אליהם את האלימות במקום להרחיק אותה. אנחנו לא רוצים להפגין דאגת יתר כדי לא להלחיץ את הילדים, אז איך שומרים על הילדים ועל השפיות גם יחד?

ברגעים כאלה נעים להיזכר שטכנולוגיה עוררה לאורך ההסטוריה פחדים וחששות, ובסיכומו של דבר, האדם, שהוא יצור סתגלן, שמפתח אסטרטגיות להתמודדות עם מצבים שונים ומגוונים הגיע עד הלום גם אם ה"הלום" הזה נראה לנו לא מושלם. טכנולוגיה תמיד עוררה התנגשות עם ערכים של דור קודם. כשהחלו העשירים הבריטים לעשות את דרכם במכונית, נראה הדבר זול והמוני לעומת סוס וכרכרה מהודרת, משהו של "הדור הצעיר והפוחז".

לפעמים כדי לשמור על המסגרת אנחנו עושים כמילות השיר: "למתוח המושכה, וקצת לקחת חזרה" ניזכרים בערכים הבסיסיים: תקשורת הוגנת, אמפטיה, נימוס, דיווח וסיוע כשנקתלים במצוקה.

באחד הימים התקשרה אלי מנהלת בית ספר, שביקשה להיוועץ כיצד לטפל במקרה הבא:

אחד ההורים בבית הספר, הביא למשרדה של המנהלת דף מודפס, מתוך חשבון הפייסבוק של הבן. על הדף היו כתובות שורות ה"קיר" שנכתבו על ידי אחת הבנות בכיתה ואשר הכילו בדיחות גסות שהיו גורמות למבוגרים ומנוסים להסמיק. הילדה בת 10. בנו של ההורה, לא ידע שהדף הודפס. הוא לא היה בחדר בזמן שהדף הודפס, וההורה ביקש שלא להפיץ מהיכן הגיע המידע. ההורה לא דאג לשלומו של הבן. פנייתו באה מכיוון שראה שילדים אחרים בכיתה לועגים לילדה וחשש, שהיא תהיה מטרה לחרם ולנידוי בעקבות התנהגותה. מנהלת בית הספר, פעלה ביחד עם היועצת לטיפול במקרה מול הורי הילדה.

מה היה כאן? היתה כאן אמפטיה ואכפתיות. ההורה לא היה צריך להיות מומחה לרשתות חברתיות על מנת לפעול בדרך שעזרה לילדה, למרות שאין לו קשר ישיר אליה.

לכן אני טוענת- אין מקום לבהלה: יש מקום להאמין שהורים לא יתנו לילדים להיעלם לתוך הרשת החברתית מבלי לשים את החסמים הנחוצים. נכון שאנחנו כהורים לא תמיד יכולים לדעת מה ילדים עושים בשעות שהם נמצאים ברשת אבל אנחנו לומדים להשגיח ולשמור על מינונים ובעיקר להוות דוגמה, כי ילדים, לא עושים מה שאומרים להם, הם עושים מה שמראים להם. כשלקחתי את המחשב הנייד לחדר השינה אמר לי בני הצעיר: "אמא, השיטה של do as i say not as i do (תעשה מה שאני אומרת לא מה שאני עושה) פשוט לא עובדת!"

תגלשו בכיף,

צביה